אחחח, הצ'לו. הבאס של התזמורת, הוא שנותן את הקצב הרציני לעדת הכינורות הייבבניים, מבלי להעלם לתוך הצללים כמו הקונטרבאס. הוא בקלות גם הכלי הסקסי ביותר לאישה, לדעתי - התנוחה יחד עם התנועות מלאות התשוקה ההכרחיות לנגינה על הכלי, הופכות אותו לכלי הרבה יותר מיני מאשר החליל הפאלי או אפילו הגיטרה, על כימוריה הידועים לשמצה.
רספוטינה, אם כן, היא להקה שהצ'לו במרכזה. מלורה קריגר, אותה אולי ראיתם ושמעתם באנפלאגד וב-In Utero של נירוונה, הקימה את הלהקה באמצע שנות ה-90, כלהקה של נשים בלבד (דבר שהשתנה באלבום החדש) וללא גיטרות. הקונספט נשמע יותר כמו משהו משנות האלפיים הרבגווניות יותר, אבל המוזיקה לא שייכת לעשור מסויים, לדעתי. הצליל של הלהקה נשמע כמו משהו שמתאים יותר ליריד רנסנסי ביער מואר לפידים ונרות מאשר על במה במועדון סגור.
שווה מאוד לנסות את האלבומים הקודמים של הלהקה, במיוחד את Cabin Fever מ-2002 או את How We Quit The Forest מ-1998, אבל פה מדובר על האלבום השביעי והחדש של הלהקה, שיצא ממש לא מזמן ואותו קניתי היום (הורדה, לא דיסק).
הצליל של הלהקה יותר חם מהאלבומים האחרונים ולפי דעתי השימוש בכלי המיתר הרבה יותר טוב - גם כנותני קצב וגם כסולואים. השירה של מלורה ושל קטי ד'אמיקה נאיבית ויפה כמו בעבר ורחוקה ממושלמת. הקול של מלורה גבוה ומעט צווחני, לא מנסה להדביק כל תו ותו בדיוק, אבל מצליח לגעת דווקא בגלל זה.
Holocaust of Giants
יש פה שירים קלים יותר (Holocaust of Giants - אם כי לא בדיוק במלים) וכבדים יותר (Calico Indians), אבל כל הדיסק מצויין ועושה חשק לשמוע עוד ועוד. הצלילים מגוונים, השירה מעניינת וסביר ב-99% שעוד לא שמעתם היום מוזיקה עם כל-כך הרבה צ'לו (ואם כן, ספרו לי על זה!).