הבלוג של יוסי קולסניקוב

לאחרונה לא כתבתי על מוזיקה כל-כך, פשוט כיוון שלא היה משהו שממש רציתי לכתוב עליו, אבל זה השתנה עכשיו, אחרי ששמעתי במשך כמה ימים את האלבום החדש של ג'ואנה ניוסום. למי שלא מכיר - ניוסום היא זמרת פולק, שבעיקר מנגנת על נבל באלבומים שלה (איך קוראים למישהי שמנגנת על נבל? נבלית? נבלה?).

האמת, לא ציפיתי שהאלבום הזה יעניין אותי כל-כך. האלבומים שלה היו נחמדים בעיני, אבל לא חזרתי אליהם כל-כך. הקול שלה קצת מעצבן ולא מצאתי משהו מספיק מעניין במוזיקה. באלבום החדש הקול שלה עדיין גבוהה מדי, צורם לעיתים ויש כל-כך הרבה מלים שאי-אפשר לעקוב, אבל יש בו משהו מעניין.

קשה לי לשים על זה את האצבע. אני יכול לומר שהיא מאוד מזכירה את ג'וני מיטשל של תחילת הדרך, בקול הנאיבי של Blue, בעליות והירידות. דומה, אבל שונה, בעיקר בחלל שניוסום נותנת חלל למוזיקה שלה, שלעיתים קרובות נשענת רק על הקול שלה והצלילים של הנבל. יש בה גם משהו יותר נסיוני מבמיטשל ומרחק עצום מהג'ז שמיטשל מאוחר יותר פנתה אליו. מיטשל יותר מלודית והרבה יותר נגישה ומומלצת מאוד גם כמובן.

Easy

בסופו של דבר, זה מתמצה בזה שאני אוהב את המוזיקה כי היא שונה, לא למרות אלא בגלל שהיא קצת מעצבנת. האלבום מתחלק לשלושה דיסקים, ובסך הכל קצת יותר משעתיים של מוזיקה, שעוברות מהר מאוד. בהבט הזה היא מזכירה לי את מארק קוזלק מסאן קיל מוּן ו-Red House Painters, אותו אני יכול לשמוע כל היום מבלי להשתעמם ולהנות מהמוזיקה שמזכירה גלים. כמו הגלים, גם המוזיקה הזו ממשיכה להדהד בגוף אחרי שמפסיקים לשמוע אותה.

אני מרכין ראש לזכר אחד השחקנים האהובים עלי, דניס הופר. אני הכי זוכר את ההופעות שלו בקטיפה כחולה של דיוויד לינצ', ב-Easy Rider, אותו גם כתב וביים יחד עם פיטר פונדה, אפוקליפסה עכשיו ועוד. בעידן של שחקנים גדולים מהחיים, הופר בלט ביכולת שלו לשחק קיצוניות מטורפת (ואני לא בטוח שזה היה הכל משחק) אבל גם בכריזמה רבה. יהי זכרו ברוך.

מתוך "אפוקליפסה עכשיו"

(צילומים: אשתי היקרה, אפרת)

קודם כל, בשביל מי שרוצה סיכום - היה אחלה, נהניתי מאוד, למרות הבעיות.

מטאליקה היא אולי הלהקה שנטועה הכי חזק בלב המוזיקלי שלי - היא לא הלהקה האהובה עלי, לא עם הנגנים הוירטואוזים ביותר והיו לה כמה נפילות רציניות, אבל היא התחילה את הדרך המוזיקלית שלי ואני עדיין שומע אותם הרבה. יש משהו בשירים האלה, ב-Master of Puppets, ב-One, ב-Enter Sandman ועוד רבים, שהוא פשוט מעבר לזמן ולמקום, שמדלג על דורות ועל עמים.

ולמה אני משתפך (יותר מהרגיל)? כי זה היה כל-כך בולט אתמול, טווח הגילאים הגדול בקהל. הרבה ילדים קטנים (מעט ילדות קטנות), הרבה מבוגרים ואפילו כמה זקנים ממש. היה כיף לראות הורים שבאו עם הילדים שלהם. אחד הדברים החמודים שראיתי בחיים שלי היה כשילד שעמד לידי עם אבא שלו ניסה לעשות קורנות (זרת ואצבע באוויר, אתם יודעים) אבל עשה לא נכון ואבא שלו תפס לו את היד, סידר את האצבעות ועזר לו לעשות את זה נכון. זה היה די תמציתי.

קצת לגבי החימום - הלהקה הראשונה הייתה נוראית, על הפנים. מעין דת' מטאל גנרי (Generic Metal?) משעמם ומיותר. אחריהם עלו Orphaned Land שהיו דווקא סבבה, עם הרבה אנרגיות ורקדנית שעשתה לי סחרחורת רק מלהסתכל עליה מסתובבת עוד ועוד. השטיק של אורפנד לנד, השילוב של מוזיקה מזרחית ומטאל עובד, אבל בשבילי הוא מתמצה די מהר.

אני לא אכתוב תיאור מפורט של מה שהיה בהופעה, בשביל זה אפשר לפתוח YNET, אם לא מפריע לכם הנסיון שלהם ליצור סנסציה מבעיות הסאונד. כן, היו בעיות בשניים-שלושה שירים - הסאונד פשוט הפסיק למשך קטעים שלמים של Harvester of Sorrow ו-Fade to Black וזה היה מבאס נורא, במיוחד כיוון שאלה שירים מעולים, אבל אחריהם באו עוד שירים מעולים ועד סוף ההופעה כבר שכחתי מזה.

בחירת השירים הייתה כמעט מושלמת (הנה הסטליסט המלא). זה קל כשיש לך כל-כך הרבה שירים מעולים. השירים החדשים, מ-Death Magnetic, היו אחלה, במיוחד The Day That Never Comes האנרגטי בטירוף ו-Broken Beaten and Scarred, שבמהלכו ראו על המסך את החבר'ה שבשורה הראשונה, היה ממש מגניב. חבל קצת שלא היה את All Nightmare Long, אבל אי-אפשר הכל, לא נורא. ברצף המשוגע של One, Master, Blackened הלך לי הקול לעזאזל. Sad But True ו-Enter Sandman מהאלבום השחור היו מעולים גם כן. לא היה Unforgiven או Wherever I May Roam, אבל נו מילא.

החברים בלהקה, חוץ מלארס, היו מעולים. אחלה סולואים, אחלה קצב ובסך הכל שירה טובה של ג'יימס. אולריך, לעומת זאת, היה די מזעזע. הוא לא עמד בקצב פה ושם, תופף בינוני ועשה פרצופים מוזרים כל ההופעה. ג'יימס מקבל את ה-MVP לחבר להקה הנבחר, לאור ביצועיו המעולים בגיטרה, ביחס שלו לקהל ובתנועה הרבה שלו.

בסופו של דבר, היה כיף ממש. לא היו שירים מ-Load, Reload ו-St. Anger בכלל, שזה מצויין כי זה מפנה מקום לשירים היותר טובים. ההחלטה לתת לקהל את מה שהוא רוצה היא תמיד החלטה טובה, בטח בהופעה בסדר גודל כזה.

אה, עוד דבר לגבי הכרטיסים, הסידור של המקום וכו' - היה תמוה מאוד. כל החלוקה הזו לאזורים, עם המחירים השונים (שהשתנו לקראת ההופעה), ואז בסוף חיברו בין ה"כסף" ל"ארד", ככה שמי שקנה מאוחר ב"ארד" הרוויח ומי שקנה מוקדם ביותר כסף יצא פראייר. לדעתי היו באים יותר אנשים בלי המשחקים המיותרים האלה וכולם היו נהנים יותר. אני שמח בשביל מי שקנה כרטיס "ארד" ובסוף נהנה יותר, אבל למה לשקר לקהל?

זוכרים את השוק שכתבתי עליו? לאור ההצלחה - גם עבור הקונים ובעיקר עבור הכלבים שזכו לטיפול טוב יותר, ביום שישי הקרוב, ה-14.5, יתקיים שוק 5 שקל נוסף, באותו מקום ברחובות. זה יוצא בדרך יבנה 79, ממש קרוב לכניסה הראשית של מכון וייצמן ולמרכז רחובות, בין 10:00 ל-17:00. הכל בארגון עמותת רחובות אוהבת חיות.

הפעם אפרת ואני נעזור בארגון, כמו אנשים נוספים שרוצים לעזור. כולם מרוויחים - הכלבים, האנשים שקונים בגדים, ספרים, כלי בית, תקליטים ועוד ב-5 ש"ח (או קצת יותר, בשביל דברים גדולים במיוחד וקצת פחות בשביל דברים קטנים במיוחד). מרוויחים גם מי שנפטרים מחפצים שהם לא צריכים, תוך ידיעה שזה הולך למטרה טובה וחשובה.

תבואו, יהיה כיף ואפשר לשתות קפה בבתי הקפה הנחמדים שבאזור או בשוק עצמו. תהיה מוזיקה טובה ואנשים נחמדים. אם יש לכם, תביאו דברים לתרום. הנה כמה רעיונות למה שאפשר להביא:

• בגדים ונעליים
• ספרים
• תקליטים/דיסקים/קסטות/קלטות
• כלי מטבח
• כלי חשמל
• כלי עבודה
• רהיטים
• עבודות יד
• תמונות (ממוסגרות או לא)
• ציוד לבעלי חיים (זה יכול ללכת כתרומה לעמותה)
• מחזיקי מפתחות
• צעצועים
• תיקים
• מפות לשולחן, מפות ארץ ישראל, מפות GPS או סתם מפות
• ציוד לרכב
• עציצים (עם או בלי צמחים - בלי אנשים בקומה בבקשה)
• את כל המשפחה (לא צריך לתרום אותם, כמובן)

דרך סלשדוט הגעתי למאמר הזה, שמצביע על תופעה הולכת וגוברת של התנתקות מהכבלים/לווין בארה"ב וגידול (לא באותו יחס) בצפיה בסטרימינג באינטרנט.

אנחנו התנתקנו מהכבלים לפני שנתיים בערך, ואחרי יום-יומיים, זה כבר לא היה חסר לנו בכלל. אנחנו לא רואים טלויזיה, רק סדרות מהאינטרנט, סטרימינג וכו' - אנחנו רואים רק את מה שאנחנו באמת רוצים לראות. אין זמן מבוזבז בחיפוש חסר טעם אחרי משהו ששווה לראות או בצפיה במשהו בינוני ומטופש.

מדי פעם, בעיקר אצל ההורים של אפרת או שלי, יוצא לי לראות קצת טלויזיה וזה מוזר לי. קשה לי לצפות במשך הרבה זמן, כי החדשות נראות לי דרמטיות מדי, ההומור גס וצעקני מדי, הפרסומות מפגרות ומלוקקות מדי ותוכניות שכן מעניינות - ישנות מדי או, במקרה של תוכניות תיעודיות, צהובות מדי. אני לא יודע אם זה אני שהחכמתי או הטלויזיה שנהייתה יותר מפגרת.

כמו תעשיות רבות שמשתנות היום בגלל האינטרנט, אני חושב שגם הטלויזיה תישתנה. הרי אין בעיה לחבר היום את הטלויזיה למחשב או למצוא מה לראות באינטרנט. מה שעוצר הרבה אנשים מלוותר על הכבלים זה התכנים בעברית - החדשות, הספורט, הראליטי והתעודה. ברגע שזה יהיה זמין, כמו שיש בארה"ב ב-HULU או Netflix, לדעתי זה יתממש.

הרעיון של מיקרו-תשלומים יכול לעבוד נהדר עם טלויזיה - תשלם רק על מה שאתה רואה. למשל, אם אני רוצה לראות חדשות וסדרה מסויימת, אוכל לצפות בזה בסטרימינג ב-HD, בתשלום נמוך מספיק בכדי שלא אתפתה להוריד את זה בצורה לא חוקית. נגיד, 1 ש"ח על צפיה בחדשות ו-5 ש"ח על צפיה בסדרה. אם אני צופה כמעט כל יום בחדשות ופעם בשבוע בסדרה, זה יוצא 25*1 + 5*4 = 45 ש"ח לחודש בשביל מה שאני רוצה לראות. גם משלמים הרבה פחות וגם זה יאלץ את חברות הטלויזיה ליצור תוכן מספיק איכותי שאנשים באמת ירצו לראות.

אז תגידו, אם אתם מחוברים לכבלים או ללוויין, מה גורם לכם להשאר מחוברים?